Tal Shafik

Laughter and terror
drowned in seas of
spectators as waves
lap at ankles bound
by broken panties.

Her day will end at crib,
nude, trembling, gyrating

staring, still not touching,
still apprehensive, morality

hanging by the thread
holding his diaper closed,

her fingertips burning for
the texture of yearning.

תרגום שלי.

אהבה היא יותר סמיכה-יותר מלשכוח
יותר דלילה-יותר מלזכור
יותר לעתים רחוקות מאשר שגל הוא רטוב
יותר שכיחה מאשר להכשל 

היא הכי מטורפת וירחית 
ובכדי שתהיה לא-תהיה
יותר מכל הים אשר רק
עמוק יותר מן הים 

אהבה היא פחות תמיד מאשר לְנַצֵּחַ
פחות אף פעם לא מאשר חיה
פחות גדולה מאשר הפחות בהתחלה
יותר קטנה-יותר מאשר סליחה

אהבה היא הכי שפויה ושמשית
ויותר איננה יכולה למות
מאשר כל השמיים אשר רק
גבוהים יותר מן השמיים

Spread eagle in view of airplane mobile spinning over infant eyes burning imagery of nude maternity: Pleasure from Her treasure. 

מבעד ליער זכוכית
על שולחן עץ ישן
ניתן להבחין בדמותה
של אישה מרצדת
מדברת על ראש ממשלה
או מחירים של דלק
וחלק מהדברים נתלים
על ענפי אלכוהול
והכל נעשה מטושטש
והוא שונא אותה
ומותה מזדחל בין 
העצים והענפים
החשופים. 

הוא יושב בבית
קפה חשוך באחר
צהריי אוגוסוט לח

בוהה בחביתה עצובה
וחווה מחדש טירוף
של פעם ומכוניתו

חונה בחוץ והידיעה
מרגיעה אותו ברגע.
אני נהנה לדמיין

אותם במצבים מעוררי
רחמים כי זה
עוזר להם להדמות

לבני אדם אמיתיים.

מניין הגיע החיוך המאיים
שלה פתאום מבליח מבהיל–

תיכף היא תתחיל לצחוק
והוא יבדוק אם יש דבר

מה על פניו או שמא
שכח לרכוס את מכנסיו.

מובן שהיא צוחקת עליו.

I try to take 
a snapshot of 
one of them.

Of him sitting 
in a darkened 
coffee house in 

an August afternoon, 
staring at a sad 
omlette and reliving 

mayhem. His van is 
parked outside and 
it comforts him. 

I like to 
imagine these people
in pathetic surroundings— 

Details like that 
help. They help
them seem more 

genuine, more 
credible as 
human beings.

She walks colonial and monstrous,
cloaked in sandstorm and prophecy—
fallen men at her feet

who tried to weather the storm and pluck
cranial verbs from skeletal clouds whirling
around her Death’s head

like winged, almond scented plague—
embracing and breaking bodies
of knowledge

for Her amusement.  

לאחר שהחובשים נעלמים,
לאחר שהשוטרים מסיימים
את מטר השאלות
ואחרונת הניידות מתרחקות,
אתה נשאר לבד עם אישה שבורה
ושלולית דם על רצפה,
מטלית לחה בידך הרועדת
והמון, המון שקט. 

I’ve opened the gate
and let my beard out,
sitting in underwear
watching stained talk
shows—attention span
like rubber banding
left and right and
snapping
as I dance—alive in the
Living Room, exalted
insane animal set loose
howling mad as you
open the door
with horror
in your
eyes. 

This poem is better 
than the poem sitting 
in the darkened drawer but 
not as good as the poem
standing on the shelf.

Apparently, poetry is
all about geography.

I remember how
I stole you:

I remember our
first bed—

both in and out
of the stifling

apartment—our
nomansland of

hushed fucking
and 5am whispers

in the cool
desert dawn.

I try to identify
with the Earth
as a single candle
battles darkness
and paints the
angled walls in colors
almost bearable. 

In the darkness I
learn she hoped I’d be taller.
I stretch in the dark.

ישראל אני גר בך שלושים שנה.
ישראל אני זוכר פורים עם תחפושות של חיילים.
ישראל עם צפירות וצריך לעמוד בשקט ולא לזוז ולהיות רציניים.
ישראל עם אבל לאומי ובסופו זיקוקים.
ישראל עם דבש וחלב.
ישראל עם תחושת עליונות ורגשי נחיתות ותחושת עליונות.
ישראל עם שש מיליון סיבות.
ישראל עם סרטים ארוטיים בערוץ הגרמני.
ישראל עם ספרים עתיקים.
ישראל עם אינסוף חדשות ועיתונים.
ישראל עם מדבר ופיסת הר מושלגת.
ישראל עם כאב.
ישראל עם חום יולי-אוגוסט.
ישראל עם דגל חשוב.
ישראל עם בגוב האריות.
ישראל עם האיום הקיומי
ישראל עם הסיסמאות והמילים היקרות.
ישראל עם הלהקות הצבאיות.
ישראל עם מעגלי הורה בלבן ופרחים זמניים.
ישראל עם מצעדי הגאווה בירושלים.
ישראל אני זוכר את אמי: כשתגדל לא תלך לצבא.
ישראל אני זוכר את הצבא.
ישראל עם המספר האישי שמקועקע במוחי.
ישראל אני עדיין זוכר לפרק ולהרכיב אם-16 בפחות מדקה.
ישראל אני זוכר ילדים בני ארבע בעופרה שפרקו והרכיבו מהר ממני.
ישראל עם דוכני פלאפל מול מסעדות של סושי.
ישראל עם בתים של חרושת כנסת קפה חולים וספרים.
ישראל עם אמריקניזציה ואיסלמיזציה ועיברותיזציה והלוצינציה.
ישראל אני זוכר שעם הכסף שנתת לי על שהגנתי על ילדייך ברחתי למזרח וזרחתי.
ישראל המוקפת והמותקפת.
ישראל אני זוכר אותך תוקפת.
ישראל עם חדרים ממוגנים וכלי רכב ממוגנים ופרחים ממוגנים.
ישראל עם מסיכות גז לכל אזרח
ישראל מתווכחת מיהו אזרח.
ישראל אני זוכר את הטילים בטלוויזיה ואיך קינאתי בחבריי שלא הלכו לבית הספר.
ישראל אני זוכר שלא רציתי לחזור לישראל בלי.
ישראל אני אוהב לכתוב עלייך ושונא לכתוב אותך.
ישראל עם נשיות מטעה.
ישראל עם גבריות בוטה.
ישראל עם אל תדאגי, דינה—יבוא לך.
ישראל עם קאפ אוף קופי, פאק אוף טי.
ישראל עם זיונים וחדירות ותקיעות וטחינות.
ישראל אני זוכר את הזיון הראשון שלי ואיך חודשיים אחר כך כבר קראו לי חייל.
ישראל אני זוכר שכשגדלתי בך תירס לא היה עניין של מה בכך.
ישראל עם השמחה על שגדלתי בך.
ישראל עם הבושה על שגדלתי בך.
ישראל עם התירוץ על שגדלתי בך.
ישראל עם המציאות שגדלתי בך.
ישראל עם אלפי אנשים ממריאים בשמחה.
ישראל עם אלפי אנשים מוחאים כף בנחיתה.
ישראל עם בלי אפשרות לברוח.
ישראל עם חוקים ומאגרים.
ישראל עם תעודות וטביעת אצבעות.
ישראל עם שתי ידיים ימניות ושתי רגליים שמאליות.
ישראל מתי הייתה הפעם האחרונה שבאמת דיברנו?
ישראל אני מבקש סליחה על שלא אסלח לך.
ישראל אני לא יודע מה נהיה ממך.
ישראל אני לא יודע מה יהיה איתך—
ישראל.

זקנה מזיעה על מקל, מתנשפת
בכביש, כפופה, שואלת
איזה אוטובוס יביאה לרכבת.
פעם זה היה קו 20, היא אומרת.
עכשיו אני לא יודעת, רועדת
וממשיכה ללכת.

I must now take care and think
of the origins
of my fruits and vegetables.

    (Doubleplusungood)

I try to write politically
    to be compassionate,
(but be compassionate globally)
And though you may try
you will never make it illegal
for me
to disagree.

Laws are as sane
as the number of
people obeying.
Insanity is merely
a trick of dissent
and disagreement

    A collision of Weltanschauungen
    A collision of black and white and Technicolor
    A collision of different definitions of Human.
    A collision of regimes.
    A collision of years.
    A collision of Nineteen Forty Eight and Nineteen Eighty Four.
    A collision of history and our story.
    A collision of past and facts.
    A collision of democracy and empty chairs
        and flawed laws.

פעם כתבתי במחברת את השורה

סטודנט מאמץ כלב נחייה—מפחד מרגע הפרידה—מנקר עיניו.

וסגרתי את המחברת
ופתחתי את המחברת
לאחר חודש בערך אבל
המשפט עדיין היה שם
ולא יצא ממנו שום דבר
בכלל.

Poetry of life—experiences
that inspire—keys to unlock
perception—rationality
as a source of madness
or evil or as an augmentation
of common experience.